<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית חמישי שער רביעי</h1>
<h2>דף לא.</h2>
כבר ביארנו שכל הגוים עושין יין נסך. ישראל שהפקיד יינו או שייחד יינו אצל הנכרי הרי זה אסור ואפי' בהנאה כמו שיתבאר. בד"א בגוי העובד ע"ז, שכל שעובד ע"ז חבת נסוך עליו ומנסכין הן, גר תושב והוא הנכרי שנודע שאינו עובד ע"ז, מיחדין אצלו יין, בידוע שאינו מנסך, אבל אין מפקידין אצלו יין, אע"פ שאינו מנסך, אם נכנס אצלו אחד מעובדי ע"ז [ונסך] אינו מקפיד, לפיכך חוששין שמא יכנס [אצלו] אחד מן המנסכים, וינסך. ישמעאלים הללו אינם עובדים ע"ז, ולפיכך מיחדים [אצלם] ברשותנו יין, ואין מפקידין אצלם [ברשותם] יין. גוים שבחוצה לארץ אע"פ שאינם עובדי ע"ז [אלא מנהג אבותיהם בידיהם, כיון שהם מנסכין לפני ע"ז שלהם] אין מפקידין, ולא מיחדין אצלם יין, בד"א שלא בשני חותמות, אבל סתמו וחתמו בחותם בתוך חותם, מפקידין אצל הכל יין, אע"פ שחבת ניסוך עליהם אין טורחין לזייף שני חותמות. מפתח וחותם כשני חותמות. שני מפתחות אינם כשני חותמות. נקבים שמניחים בחבית לצאת הרוח דרך שם, חוששין שמא ישתה הנכרי דרך שם במינקת, ולפיכך אע"פ שיש בפי החבית כמה חותמות, אין מפקידין אותה אצל הנכרי, חוששין שמא ינסך דרך שם עד שיסתום כל הנקבים שבה ויחתום עליהם בשני חותמות.
אי זהו חותם בתוך חותם, היה פי החבית טח בטיט וכיוצא בו, וחתום, וכפה על גבה כלי מהודק הרבה שיש עמל בהסרתו ובחזרתו, הרי זה כשני חותמות. וכן אם חתם נבל יין ושם אותו בשק אם פי הנבל למטה, עמל הוא בעיניו להוציאו ולזייף חותמו ולפיכך הרי הוא כחותם בתוך חותם. היה פי הנבל למעלה אין זה כחותם בתוך חותם, בד"א בשאין פי הנבל כפוף בתוך [הנבל] אבל אם היה פיו כפוף בתוכו אע"פ שפיו למעלה, הרי זה כחותם בתוך חותם. שני קשרים משונין הרי הן כשני חותמות. שתי אותיות הרי הן כשני חותמות. [המפקיד יינו בידי גוי] בשני חותמות, וחזר על חותמיו ולא הכירם, חזקה זייף ואסור, לא חזר עליהם, חזקה לא טרח לזייף. ולפיכך אינו צריך לחזר אחריהן לראות אם זייף אם לאו. אע"פ כן היה משלח יין לחבירו על ידי גוי, וחתם בשני חותמות, ראוי הוא להודיע למי שנשתלח לו, באי זה סימן סתמו וחתמו כדי שיעמוד עליהן ויכירם. אחר שנתבאר שחוששין לחותם אחד שמא יטרח ויזייף, מפני מה אין חוששין שמא יקוב חור בדפני החבית וישתה ואחר כך יסתום, חזקה אינו טורח לנקוב את החבית אלא פותח פי החבית ונקביה עד שיהא בהן שני חותמות.
<h2>דף ס:</h2>
נכרי שהלוה מעות לישראל אע"פ ששעבד לו כל נכסיו והגיע זמנה של מלוה ונכנס הנכרי ועמד בצד הגת של ישראל ואפילו בתוך פשוט ידיו, היין מותר בשאין לו מלוה על אותו היין. אבל יש לו מלוה על אותו היין הרי זה אסור, כיצד עשאו לו אפותיקי מפורש או אפילו שמשכנו אצלו, ונמצא הנכרי עומד בבית שהיין נתון שם, אסור, דאינו נמנע מליגע בו, שהרי יש לו שיכות ביין, ואינו נתפס [עליו] כגנב. ויראה לי שאפילו היה מפתח או חותם אחד בידו של ישראל, עד שיהא שם מפתח וחותם.
<h2>דף סא.</h2>
ישראל שעשה יינו של נכרי בטהרה בין שמכרו הנכרי לישראל ולא פרע לו מעות, בין שלא מכרו לו אלא שהוא מטהרו כדי למוכרו על ידו לישראלים, אם נתנו ישראל בחצרו של אותו נכרי בעצמו ואין הגוי דר באותה חצר, אם [היה] פתח האוצר פתוח לרשות הרבים והיו ישראלים וגוים דרים באותה העיר, מותר. ואע"פ שאין ישראל דר באותה חצר ואין מפתח וחותם בידו, מתירא הוא הנכרי מליכנס שם [כדי] שלא יראוהו ישראלים הדרים באותה העיר ויפסידו עליו יינו. היה פתוח לאשפה הרי הוא כפתוח לרשות הרבים, היה דקל בביתו של ישראל שאם יעלה שם יראנו נכנס, הרי הוא כפתוח לרשות הרבים מתירא הוא שמא יעלה [ישראל לגדור פירותיו ויראנו. ואפי' היה דקל שנפסק ראשו ויבש, מתירא הוא שמא יעלה] לראות משם בהמה שנאבדה לו. היה חלון של ישראל פתוח עליו הרי הוא כפתוח לרשות הרבים ומותר. בד"א בשלא נמצא עומד באותו בית שהיין נתון בו, אבל אם נמצא עומד שם, אסור, וקל וחומר הדברים, נכרי שיש לו מלוה על יינו של ישראל ונמצא עומד בצדו אסור כמו שבארנו, קל וחומר לזה שהיין שלו והחצר שלו. ויש אומרים שלא נאמרו דברים הללו אלא ביום אבל בלילה צריך להיות ישן בתוכו. ויש מחמירים שאפילו ביום אין אשפה ודקל וחלון ופתח [פתוח] לרשות הרבים [מצילין], אלא מה שנראה ממנו מן הפתח או מן החלון והאשפה והדקל, אבל שבצדדין אסור, ולא יראה לי כן שכל שהוא פתוח לרשות הרבים או לאחד מאלו, מתירא הוא מליכנס באותו בית כלל.
מכרו הנכרי לישראל ופרע לו המעות ואפילו לא פרעו אלא שזקף המעות עליו במלוה, ואילו רצה ישראל להוציא היין מרשותו אינו יכול לעכב על ידו, היין מותר ואע"פ שאין פתח פתוח לרשות הרבים ואין מפתח וחותם ביד ישראל. ולא עוד אלא אפילו נמצא עומד בצדו, מותר, אין זה אלא כמי שיש לו מלוה על ישראל ונמצא עומד בצד הבור של יין שלו, שמותר כמו שבארנו. ויש מחמירים בנמצא עומד בבית שהיין נתון בו לפי שהוא נתון בחצירו, וכל שאינו נתפס כגנב בכניסת הבית, היין אסור. ודברי הראשונים נראין לי עיקר. כתב לו התקבלתי וכשבא להוציאו אינו מניחו, הרי זה אסור עד שיהא פתח פתוח לרשות הרבים, וישראלים דרים באותה העיר כמו שבארנו, התקבלתי זה אינו אלא כהערמה, שאילו מדעת גמורה כתב לו, לא היה מעכב מלהוציאו. לא היו ישראלים דרים באותה העיר אע"פ שהפתח פתוח לרשות הרבים, ואפילו מפתח וחותם ביד ישראל אסור, מתירא הוא מישראלים, ואינו מתירא מן הגוים, אע"פ שישראל זה [לבדו] דר באותה העיר, אינו נמנע מליכנס ומלזייף, לראית איש אחד לבדו, אינו מתירא ואינו נמנע הואיל והיין והבית שלו, לפיכך אין לו תקנה ואפילו בשני חותמות עד שיהא ישראל יושב ומשמר, ואם היה נכנס ויוצא, הרי הוא כיושב ומשמר. בד"א בעיר גדולה שיש לה דלתים ובריח שרוכליה ממנה, היתה עיר קטנה שרוכלים נכרים נכנסים בה מותר, מתיירא הוא שלא יכנסו לה רוכלים ישראלים ויראוהו. היה ישראל דר באותה חצר ואין הגוי דר בה, לעולם מותר ואפילו אין מפתח וחותם בידו ולא עוד אלא אפי' היה הגוי וישראל דרים בה, מותר. היה הגוי דר בה וישראל דר בחצר אחרת לעולם אסור עד שיהא ישראל יושב ומשמר.
ישראל ששכר או שקנה בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין, אם ישראל דר שם אע"פ שהניח היין בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח, מותר, ואפילו היה הנכרי דר באותה חצר. היה ישראל דר בחצר אחרת, אם היה מפתח וחותם ביד ישראל מותר, ואין צריך לומר בשני חותמות. לא היה מפתח וחותם ביד ישראל אסור, ואע"פ שהיה היין באותו בית ששכר או שקנה, ומה הפרש בין זה למי שמניח יינו בביתו, שאינו חושש שמא נכנס שם גוי ונסכו, שזה שהשכיר ביתו או שמכרו, יש לו שיכות בבית ואינו נתפס כגנב בכניסתו, לפי שאדם עשוי ליראות בבית שהוא משכיר או שהוא מוכר לראות מה השכיר או מה מכר. בד"א בשהנכרי דר באותה חצר, אבל בשאינו דר שם, אינו עשוי לבא [שם] אחר שאין לו שיכות באותה חצר, מותר. ויש מי שאומר שאפילו נמצא עומד בצד היין מותר, דכל שאינו דר באותה חצר, הרי הוא כנכרי אחר. ויש מגדולי המורים שאמר דכל שהשכיר או מכר, יש לו שם [קצת] שיכות ואם נמצא עומד בצד היין אסור, וראוי לחוש לדבריו.
<h2>דף סא:</h2>
המטהר יינו של נכרי והניחו בחצר של גוי אחר, אם אותו הגוי משועבד לו, כגון אריסו של נכרי בעל היין או עבדו וכיוצא בזה, שהוא מתירא מלמנעו ומלגלותו הרי הוא כאילו הניחו ברשותו של נכרי בעל היין. לא היה משועבד לו אם היה מפתח וחותם ביד ישראל מותר, כיינו של ישראל המופקד ביד גוי, ואין חוששין שמא יניחנו זה ליכנס וליגע, כדי שיגמול לו הוא כן בשעה אחרת, שאין חוששין לגומלין.
<h2>דף סד:</h2>
כבר ביארנו שכל הגוים עושין יין נסך. ישראל שהפקיד יינו או שייחד יינו אצל הנכרי הרי זה אסור ואפי' בהנאה כמו שיתבאר. בד"א בגוי העובד ע"ז, שכל שעובד ע"ז חבת נסוך עליו ומנסכין הן, גר תושב והוא הנכרי שנודע שאינו עובד ע"ז, מיחדין אצלו יין, בידוע שאינו מנסך, אבל אין מפקידין אצלו יין, אע"פ שאינו מנסך, אם נכנס אצלו אחד מעובדי ע"ז [ונסך] אינו מקפיד, לפיכך חוששין שמא יכנס [אצלו] אחד מן המנסכים, וינסך. ישמעאלים הללו אינם עובדים ע"ז, ולפיכך מיחדים [אצלם] ברשותנו יין, ואין מפקידין אצלם [ברשותם] יין. גוים שבחוצה לארץ אע"פ שאינם עובדי ע"ז [אלא מנהג אבותיהם בידיהם, כיון שהם מנסכין לפני ע"ז שלהם] אין מפקידין, ולא מיחדין אצלם יין, בד"א שלא בשני חותמות, אבל סתמו וחתמו בחותם בתוך חותם, מפקידין אצל הכל יין, אע"פ שחבת ניסוך עליהם אין טורחין לזייף שני חותמות. מפתח וחותם כשני חותמות. שני מפתחות אינם כשני חותמות. נקבים שמניחים בחבית לצאת הרוח דרך שם, חוששין שמא ישתה הנכרי דרך שם במינקת, ולפיכך אע"פ שיש בפי החבית כמה חותמות, אין מפקידין אותה אצל הנכרי, חוששין שמא ינסך דרך שם עד שיסתום כל הנקבים שבה ויחתום עליהם בשני חותמות.
<h2>דף סט.</h2>
היו חביות פתוחות ולא הודיעו שהוא מפליג, מותר. בד"א בשיש שם דרך אחרת שיכול לבא עליהם דרך עקלתון, אבל אם אין שם דרך אחרת, או שאמר להם לכו ואני אבא אחריכם, כיון שנתעלמה עיניו מהם הרי זה אסור, שהרי הנכרי רואה הדרך לפניו שאין שם הבעלים ויכול הוא ליגע ואינו ירא. ויראה לי שאפילו היה יכול לבא דרך עקלתון, אם היו שנים או שלשה נכרים אסור אפשר לאחד [מהם] לשמור [את] דרך העקלתון, והאחרים יגעו ביין. ויש מי שאומר במעביר חביות על ידי הנכרי, אע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג, אסור, אלא אם כן חביות פקוקות, שאי איפשר לו ליגע דרך הלוכו, אבל פתוחות ואין עליהם פקק, אסור, שמא יטה בעודן על כתפיו ויגע, ונכון הוא, שאפילו ישראל הולך אחריו אסור בשהחבית מלאה וכמו שבארנו למעלה. בד"א במלאה או אפי' חסרה ובלבד שיכול להטותה בעודה על כתפיו וליגע ביין. ויראה לי שאפילו הודיעו שהוא מפליג, אם החבית פקוקה והוא בזמן שיש עוברי דרכים הרבה, בזמן הגתות מותר [מפני שהוא] מתירא מעוברי דרכים.
המניח את יינו בחזקת משתמר אע"פ שהניח שם נכרי ויש לנכרי שיכות בבית, מותר. כיצד, היה בא בספינה או בקרון, ויינו עמו, והניח נכרי שם ויצא והלך לו לבית הכנסת או לבית המרחץ, אף על פי שאין מפתח וחותם בידו הרי זה מותר, דנכרי ירא שמא יבא ישראל פתאום ויראנו נוגע. וכן אם הניח נכרי בחנותו ויצא, וכן המעביר חביות ממקום למקום על ידי נכרי. בד"א בשלא הודיעו שהוא מפליג ושלא אמר [לו] שמור, ואין חוששין שמא נעל החנות או שמא הפליגה הספינה ופתח ונגע, אבל אם הודיעו שהוא מפליג או שאמר לו שמור או שהפליג הנכרי עם הספינה בים, במקום שלא יראנו אדם אם יסיר מגופה מעל החבית, או שנעל דלת החנות הרי זה אסור, בד"א בששהה כדי שיוכל להסיר מגופת החבית ולהחזירה, ואם של טיט או של סיד [היא] כדי שיפתח ויסתום ותנגב המגופה, שהה פחות משיעור זה מותר [ואע"פ] ששהה כדי שינקוב חור ויסתום ותגוב, דלנקב אין חוששין שהדבר ניכר הוא, ואין חוששין לו.
ישראל שזימן את הגוי לאכול עמו והיה יין [על השלחן ויין] על הספסלים, ויצא ישראל והניח את הנכרי על השולחן, כל היין שעל השולחן אסור, ואע"פ שהיה חוץ לפשוט ידיו אסור, שאיננו מתירא מליגע שהרי הוא כמורשה ממנו לשתות מכל היין שעל השולחן. אבל היין שעל הספסלים, את שהוא תוך פשוט ידיו אסור ואת שהוא חוץ לפשוט ידיו מותר. ואם אמר לו מזוג ושתה כרצונך, אף שעל הספסלים אסור שהרי הרשהו לשתות מכל אשר יבחר. ולפיכך כל החביות הפתוחות אסורות, אבל הסתומות מותרות, אם לא שהה כדי שיפתח ויסתום ותנגב המגופה. כל מקום [שאמרו] שאם הודיעו שהוא מפליג אסור, לא אמרו אלא בשבמקום הפלגתו שהודיעו, יש בו כדי שיפתח ויסתום ותנגב, אבל פחות מיכן מותר דאדרבה מתירא הוא שמא יבא ויראנו, והוא אין לו שהות לפתוח ולסתום [ולנגב], ולפיכך אפילו עמד יתר מכדי שיעור זה מותר, שבכל שעה הוא מתירא. ואפילו היה בו כדי שיפתח ויסתום ותנגב בדרך אשר הלך, אם יש שם דרך עקלתון קרוב מכדי שיעור זה מותר, אלא אם כן אמר אליו שהוא יבא אחריו בדרך זה.
<h2>דף ע.</h2>
כל מקום שאמרנו [בשהודיעו] שהוא מפליג או בשסגר דלת בפניו שהוא אסור, יש מי שאומר שאסור [אפי'] בהנאה ויש מי שהורה להקל שאינו אסור בהנאה, [אלא במפקידו אצלו אבל במיחדו אצלו מותר בהנאה] ואסור בשתיה.
ישראל וגוי שהיו שותים יין, זה יינו וזה יינו, ושמע ישראל קול תפלה בבית הכנסת ויצא ללכת לבית הכנסת, היין מותר, מתירא הגוי מליגע ביינו של ישראל, ואומר כזכור ישראל את יינו ימהר ויבוא. בד"א בשכל אחד שותה יינו, אבל שניהם שותים מיינו של ישראל, כל שעל השולחן אסור ואפי' מה שהוא חוץ לשולחן בתוך [כדי] פשוט ידיו כמו שבארנו. ויש מתירין אפילו בששניהם שותין מיינו של ישראל, והוא שסלק ישראל את היין מעל השלחן והניחו חוץ לשלחן, והכל קרוב לענין אחד. וכן ישראל וגוי שהיו [יושבין] בספינה, ושמע ישראל קול שופר שתוקעים בערבי שבתות לשבות ממלאכה, ויצא מן הספינה ליכנס ולשבות במדינה, היין מותר דמתיירא הגוי כשיזכור ישראל את יינו ימהר ויבא ואע"פ שיש בינו ובין המדינה יתר מאלפים אמה, שהגוים חושבין שאין ישראלים משמרים [את] השבת במקום שיש להם שום הפסד. דברים אלו שאמרנו יראה לי דוקא בשיש [לו] דרך עקלתון לבא שלא מדעת הגוי, ואם לאו אסור כמו שבארנו. ועוד יראה לי שלא [אמרו] להתיר מחמת טענה זו דעכשיו יזכור יינו ויחזור, אלא במפליג לדברים שאיפשר לעשותן כאן לכשיחזור, כתפלה ושביתת שבת, אבל במפליג ליכנס במרחץ וכיוצא בזה מדברים שיש להם מקום ידוע, ואי איפשר [לו] לעשותן כאן אסור, שכבר הודיעו שהוא מפליג לדברים אלו שאי איפשר [לו] לעשותן כאן.
אריה ששאג ונמצא גוי נחבא בין החביות הפתוחות היין מותר ואע"פ שאין הגוי נתפס על כניסתו [שם] כגנב, שיש לו טענה [כי] מפחד קול אריה נכנס שם שנשמע למרחוק, אפילו כן מותר מפני שהוא מתירא שמא גם ישראלים ששמעו קולו פחדו ונחבאו כאן. ויראה לי שאפי' נכנס וסגר הדלת, לפי שהוא מתירא שמא קדמו ישראלים ונכנסו ונחבאו בין החביות ויראוהו.
גנבים שנכנסו לאוצרו של ישראל ופתחו חביות, ואין ידוע אם גנבים גוים או [גנבים] ישראלים, רואין אם רוב גנבי העיר ישראלים מותרות, ואם רוב גנבי העיר גוים אסורות. ויראה לי שאם ישראלים דרים בשכונה [בפני עצמה בתוך העיר, אפילו היו מעט גוים דרים בשכונה] ורוב גנבי העיר גוים, הרי אלו מותרות, שהשכונה כעיר בפני עצמה. בד"א בשאין דרך הגוים מפסיקתה, אבל אם היתה דרך הגוים מפסיקתה הולכין אחר רוב העיר, שהם גוים.
<h2>דף ע:</h2>
כבר בארנו שאילו נמצא גוי עומד בביתו של ישראל מקום שהיין נתון בו ובצדו בתוך פשוט ידים מותר, ואפילו היה לו מלוה על אותו ישראל, ולא עוד אלא אפילו נמצא קצפו של יין המצוי בדפני החבית בידו של גוי אין חוששין לו, שאני אומר לא מפי החבית נטלו אלא בדפני החבית מגבו היה, ונטלו. בד"א בדברים שמצויים לפעמים בדפני החבית, אבל הדברים שאינם מצויים אלא בפי החבית אסור, אע"פ שנתפס עליו כגנב, מכל מקום מה שנמצא בידו מהיכן בא אם לא מפי החבית.
ישראל שיש לו חביות של יין פתוחות בתוך ביתו, ויצא וסגר הדלת אחריו ומסר מפתח ביד נכרי, אע"פ שהודיעו שהוא מפליג מותר, שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד ולפיכך נכרי מתירא מליכנס לבית שמא יתפס כגנב, ואינו אלא כשאר נכרים שבעיר שיראים ליכנס מפני העוברים ושבים. אוצר שישראל וגוי כונסין יין לתוכו, אע"פ שהחביות פתוחות והגוי יושב שם, מותר, מפני שהיין בחזקת משתמר כל שלא הודיעו שהוא מפליג כמו שאמרנו. נעל גוי דלת האוצר, היין אסור שהרי יש לו שיכות בבית, ואינו נתפס כגנב על נעילת הדלת. היו נקבים בדלת אם יכול ישראל להסתכל משם ולראות כל חביותיו, מותרות, ואם לאו, את שיכול לראות דרך שם מותרות והשאר אסורות. ויראה לי שאפילו חביות סתומות אסורות, ואף על פי שאילו בא ישראל אין הגוי יכול למנעו מליכנס, מכל מקום יכול הוא להשמט ולומר [לו] ישן הייתי. בד"א בשאין ישראל דר באוצר אבל אם [היה] דר שם, אינו יכול להשמט ממנו שאין לו לסגור דלתים בפניו אחר שהוא דר שם. וראיתי לאחד מגדולי המורים שהחמיר בדבר זה, אחר שיש לו לנכרי שיכות בבית. וצריכין אנו לחוש לדבריו. בית שהיו ישראל וגוי כונסין לתוכו יין, וגוי דר למטה בבית וישראל דר בעליה, ושמעו קול תגר וכיוצא בזה [ויצא] אף על פי שאין מעבר לישראל לעליה אלא דרך הבית, וקדם הגוי ובא וסגר הדלת אחריו היין מותר, דגוי מתירא ואומר שמא הקדימני ישראל, ובא וישב לו בעליה ואם אגע ביינו יראני.
חצר שהיא חלוקה בראשי יתדות בין ישראל וגוי, אע"פ שחביות פתוחות עומדות סמוך לחלקו של גוי, בתוך פשוט ידים מותר, וכן אם היה גגו של ישראל למעלה מגגו של גוי, ישראל מניח שם יינו ואע"פ שידו של גוי מגעת שם, ואינו חושש. וכן אם היה גגו של ישראל בצד גגו של גוי, ישראל מניח שם יינו ואינו חושש ואע"פ שידו של גוי מגעת שם.
חיל של מלך שנכנס לעיר ונכנסו בבתיהם של ישראל בשעת שלום, חביות פתוחות אסורות, שאינם יראים מליגע. סתומות מותרות בידוע שלא פתחום, שאם פתחו לא היו טורחים לסתום. בשעת מלחמה אפילו פתוחות מותרות, לפי שאין להם פנאי לנסך.
